1.

פרשת עקב נקראת בשמה, משום שהיא פותחת בפסוק "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם". רש"י מפרש, שהמילה 'עקב', באה לרמז על המצוות, שאדם דש בעקביו, והפסוק בא לומר כך: "והיה עקב" – אם לא תזלזלו במצוות קלות, שאותן אתם דשים ועלולים לרמוס אלא "תשמעון ושמרתם ועשיתם אותם", אזי הקב"ה יעניק לכם שפע של ברכות, כפי שמופיע פה בפרשת השבוע. 

במדרש תנחומא אנחנו לומדים על היחס, שהיה לדוד לאותן מצוות קלות, הן מהדרך שבה היה ירא מהשם ותורתו, הן מאהבתו. 

בתחילה מלמד אותנו המדרש, שה'והיה עקב', שנאמר כאן, זהו שאמר דוד המלך בפרק מ"ט בתהילים: "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני". מבאר המדרש: הקדוש ברוך הוא נתן תורה לישראל, ויש בה שש מאות ושלוש עשרה מצוות, חלקן קלות וחלקן חמורות. דוד מעיד על עצמו, שהיראה שלו מיום הדין אינה משום שהוא מפחד, שמא לא קיים את המצוות החמורות שבתורה עד תום. החשש שלו היה דווקא שמא עבר על אחת מהמצוות הקלות שבהן.

בהמשך אומר המדרש: אמר רבי חנינא, בוא וראה היאך דוד משבח את דברי התורה, שנאמר בתהילים: "הנחמדים מזהב ומפז רב" וגו'. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, שמא מפני שהם מתוקין בדבש בסרתי בהן?! ('בסרתי' מלשון מאסתי) חס ושלום! אלא "גם עבדך נזהר בהם בשומרם עקב רב", גם במצוות הקלות עבדך נזהר ומקיים אותם.

2.

מהאמור לעיל אנחנו למדים, כי היהדות מתבטאת בעבודה יומיומית. הקירבה אל השם דורשת מסירות נפש תמידית, למען קיום מצוותיו, חוקותיו ומשפטיו – כולם ללא יוצא מן הכלל. 

אין לנו פריווילגיה לברור במצוות ולקבוע מה טוב לנו ומה לא, איזו יהדות יפה בעינינו ומהי הפרמיטיבית, אנחנו לא רשאים להחליט מה נכון לזמננו ומה פחות אקטואלי, על מה לשים את הדגש ומה להסתיר מאחורי מסך עשן של מילים יפות ופרשנויות נוחות.

בהמשך הדברים מופיע: "אמר רבי אבא בר כהנא, אמר הקב"ה, לא תהא יושב ושוקל מצוותיה של תורה ומחשב איזו מצווה שכרה מרובה ועושה אותה." ומביא המדרש בשם רבי חייא: משל למה הדבר דומה? למלך, שהיה לו פרדס, והכניס בה פועלים ולא גילה להם מהו השכר על נטיעת כל כרם. הסיבה לכך הייתה מפני שאילו היה חושף בפניהם שכר כל נטיעה ונטיעה, הם היו נוטעים רק את הנטיעות, ששכרן גדול, וממילא הייתה מלאכת השדה – מקצתה קיימת ומקצתה בטלה.

בתורה יש הרבה נטיעות, יש בה סוגים שונים של מצוות, גדלים שונים ושכר שונה, אבל השדה היא אחת. כך התורה כולה אחת היא! 

אין לנו הזכות להשתמש רק בחלק מהדברים הכתובים בתנ"ך ולדרוש מכל העולם להתייחס אליהם ברצינות בזמן שאנחנו, עם השם, לא מקיימים חלקים גדולים ממה שכתוב בו, ולא פעם אף רומסים את דברי התורה. אף יש קהילה שגאה בכך, לגודל האבסורד. היא רומסת את דבר השם בחוצות העיר על האדמה, שניתנה לנו רק בזכות היותנו עם השם, עם הספר. 

אם אנו רוצים, שהעולם יתייחס לתורה כעדות נאמנה על כך שזו אכן האדמה אשר נשבע השם לאבותינו לתת לנו, עלינו לקיים את כל הכתוב בעדות הזאת ולא לשכוח עוד כלל גדול בתורה: "עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה".

3.

לסיום יש להביא את דברי הנביא ירמיהו (ב, ב):"כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה".

מעניין, דווקא ההליכה שלנו במדבר עומדת לנו לזכות למשך כל הדורות, וכמו שנאמר שם בהמשך – "להיטבך באחריתך." מה עם הניסיון שהיה קודם לכן – קריעת ים סוף? הרי בני ישראל מסרו נפשם ונכנסו לים מתוך אמונה חזקה בבורא יתברך, וזהו ניסיון, שהעם כולו עמד בו!

התשובה פשוטה מאד: מסירות נפש רגעית, אף שהיא כרוכה בסיכון חיים מיידי, אינה שוות ערך לחיי קידוש השם תמידיים, יום יום, שעה שעה!